עוד שתי דקות מתחילים, כולם כבר ישובים מחכים שהאור על הבמה יידלק. אתה מרגיש את פעימות הלב ומנסה להחזיק את הידים זו בזו כדי שלא ירעדו. ואז מגיע הרגע, הספוט נדלק ודממה מציפה את האולם. עכשיו זה רק אתה והם, אין אף אחד שיעזור לך. הרגל מסרבת לעלות על הבמה אבל אתה תופס אותה בידיך הרוטטות ומכריח אותה לנוע למעלה. אתה נעמד מול המיקרופון ומרגיש את המבטים מהקהל מוטחים אל גופך. הגיע הרגע לו התכוננת ואתה הולך לתת את נאום חייך!
דממה,
דממה,
דממה,
כיחכוח, ועוד אחד.
אבל שום דבר לא יוצא.
נסיעה ארוכה, שייט באונייה והיריון, המשותף לכולם היא הבחילה.אחת התלונות השכיחות ששומע רופא משפחה ממטופליו היא שהם סובלים מבחילות. כולנו מכירים את תחושת הבחילה, הדחף והרצון להקיא ואי הנוחות. זו תחושה שמוציאה אותך משלוותך, לא נותנת לך לנוח ולהירגע.
בבחילות ניתן לטפל בדרכים שונות, תלוי בסוג הבחילה, אבל בעיקרון אוויר צח ומנוחה הם התחלה טובה.
את הפוסט הזה אני כותב בהשראת אחותי, מגיע לה מזל טוב ענק - ביום שישי האחרון נולדה לה בת. לשואלים מצב האם והתינוקת טוב ב"ה ואת המשקל אני לא זוכר אבל הוא בדיוק כמו אחיה הבכור.
הפעם אני אתחיל בסיפור:
רופא סיני אחד לפני 3500 שנה, חוזר הביתה אחרי יום עבודה קשה. הוא טיפול בכל מיני מקרים, אשה עם סינוסיטיס, גבר עם כאבי גב וילד עם בעיות עור. הוא מרגיש מרוצה מעצמו אבל כל מה שהוא רוצה בסוף יום העבודה, זה להרים רגליים על השרפרף ולאכול. הרופא הזה נכנס וכבר כשהוא פותח את דלת החצר משהו מרגיש לו מוזר. הוא נכנס הביתה וקורא לאשתו האהובה. הוא מחכה כמה רגעים ואין קול ואין עונה.